כיצד לשכנע את הילדים לא לאכול ממתקים

ממתקים

לא אנסה להסביר לכם עד כמה לא בריאים הממתקים. זה מיותר. פשוט אתאר לכם את הסיפור האמיתי הבא:

מכירים את הסוכריות האלה שנראות כמו גומי ומעוצבות בצורות שונות כמו נחש שצבעיו חום-שחור? תיארתי לעצמי…

יום אחד בחודש מרץ ראיתי חצי נחש סוכריית גומי כזו על המדרכה, במקום שבו אני מחנה את הרכב כשאני אוספת את ילדיי מבית הספר. הסוכרייה הושלכה זה עתה, ואורכה היה כשישה סנטימטרים. למחרת היא עדיין הייתה באותו מקום ובאותה צורה. במשך כל החודש היא עדיין הייתה באותו מקום וכמעט באותה צורה, וכשחזרנו מחופשת הפסח – וכאן אני מזכירה לכם שטבריה היא עיר חמה יחסית – היא כבר הייתה קצת יותר פחוסה, שטוחה, כאילו נזלה או נמסה. אבל הצבעים של נחש הגומי הזה לא השתנו, אפשר היה עדיין לראות את הפסים – חום-שחור-חום-שחור.  הרעיון העיקרי בסיפור האמיתי הזה הוא, שהסוכרייה הזו לא התכלתה כלל, לא הפכה לחלק מהאדמה כמו שקורה לתפוח, לדוגמה. היא לא התפרקה ולא איבדה ממראיה ומצבעיה. היא הופקרה לחום השמש ולדריכת רגליהם של אנשים, ועדיין לא קרה לה כלום. הראיתי את התהליך כולו מדי יום לילדים שלי, רגע לפני שנכנסו לרכב. הם אמרו שאולי הסוכרייה עשויה מפלסטיק. אני חשבתי שיש בה מרכיבים דומים מאוד.

תארו לכם מה קורה לגוף שלנו כשהוא צריך לעכל משהו בלתי מתכלה שכזה. כשחזרנו לבית הספר בספטמבר באותה שנה, הסוכרייה עדיין הייתה שם. עכשיו היא שינתה צבעה לשחור טוטאלי, ונראתה כמו חלק מסוליה של נעל. הילדים שלי הפנימו את הלימוד, ומאז לא נגעו בסוג הזה של הסוכריות לפחות…

בימים אלה אפשר לעשות עם הילדים ניסוי ולשים סוכריה כזו או אחרת על אדן החלון, בשמש, ומדי שבוע לבדוק מה קורה לה.

מתוך הספר לגדול באור מאת מיכל בוקר