מהבית שלנו אפשר לראות את החרמון. אפשר לראות כשיש עליו שלג, או יותר נכון – אי-אפשר להגיד לילדים (שרואים אותו גם) שאין שלג. הצינה מגיעה עד אלינו, ומיד לוקחת אותי לרגעים קשים בילדותי, כשאמא שלי ועבָרה השוויצרי החליטו שאנחנו חייבים לנסוע לשם.

אני חושבת שעם ישראל לא יכול להיות מצויד מבחינת בגדים וחום גוף למצב המושלג הזה. גם 40 גטקסים ומגפיים לא מנעו ממי השלג לחלחל לי לגרביים, הידיים שלי הפכו אט-אט נוקשות, וכשהייתי במצב כיחלון משהו ההורים שלי החליטו לקצר את הטיול.

מה שמעניין עוד יותר הוא, שלבעלי יש חוויות דומות.

עכשיו, קחו שני אנשים שהנשמה שלהם קורצה מאיי הבהאמה החמימים, ושימו אותם מול שני ילדים בעלי רצון עז לנסוע לחרמון. זה לא נראה טוב.

הסברנו לילדים שאנחנו בגיל העמידה, או הישיבה בבית, ושהטוסיק שלנו לא יעמוד טוב בטלטולים על שלג חי כשהוא עטוף ביריעת ניילון, שאני צריכה את אצבעות ידיי כדי להקליד כל מיני, ושבעלי צריך את כל איבריו. לא עזר.

סיפרנו להם שחברים שלנו יצאו מתל אביב בשעה 5 בבוקר והגיעו למרגלותיו של החרמון בשעה 8 בבוקר ואז נאלצו לחכות בתור עד השעה 4 אחר-הצהריים כדי שיבוא נציג מטעם ההר ויגיד להם שאין מקום חניה באתר ושבבקשה יחזרו הביתה. גם זה לא דיכא אותם.

יום אחד אפילו התחלנו לנסוע איתם לאתר האטרקציות הדמה-מושלג בגלבוע, אבל הילדים שאלו, “למה אנחנו נוסעים בכיוון ההפוך???”

באיזשהו שלב הבנו שכשבחדשות אומרים “שלג בחרמון”, אנחנו שוב בסכנת נסיעה. התחלנו לדבר בינינו בקוד ה”שניר”. הילדים שאלו מי זה שניר, ומזל שהייתה לנו תשובה אמיתית לתת להם – הבן של זהבה.

ועוד – יש מגבלות זמן – יום אחד יש שלג ולמחרת הוא נמס בשמש החורפית שלנו. תעתועים. כל המדינה נכנסת לסטרס בגלל העניין הזה.

בקיצור, לאחר לחצים לא-מבוטלים נסענו לארץ השלג ביום ראשון האחרון. ברוך השם שנתקלנו בו כבר בקיבוץ מרום גולן, שממוקם כשעת נסיעה מכאן.

התחמשנו בכפפות אנטי-מים, בגזר – לאף של איש השלג – ובשני זיתים, לאותה מטרה. אלא שירד גשם במרום גולן. בעלי הנועז, שהחליט לסמן לעצמו “√” עד הסוף בנסיעה הזאת, ירד מהאוטו חרף הגשם והשלג, יצר כדורי שלג ונלחם על כבודו מול הילדים. אני, כמובן, נשארתי באוטו. שתבינו – יצאתי לצלם אותם במשך כעשר דקות ורק בגלל זה נשארתי רטובה כל היום… אפשר להגיד שגם לי סימנו √.

תפקידי העיקרי היה להחליף להם את כל הבגדים לסט היבש שהכינותי מראש.

לאחר מעשה, בדרכנו הביתה, הם אמרו שבפעם הבאה נהיה חייבים להגיע לחרמון, כי עכשיו היינו רק אצל ההר הבן שלו…

בעלי ואני החלפנו מבטים.

הבטחנו לילדים שכשהם יהיו גדולים הם ייסעו לשם בכוחות עצמם.

כתבה: מיכל בוקר. כל הזכויות שמורות