077-2341504
argaman@netvision.net.il

לבד

פעם הייתי חייבת את השקט שלי.

עבדתי במקומות עבודה עם אנשים די מטורפים, והאנרגיה שלי הייתה תקועה בשאלה “כמה אני אספיק היום?” או “מה לא אצליח להספיק היום?”

וכשחזרתי הביתה עם משקעי אטרף בכל תא, פתחתי את הדלת אל השקט הדירתי והשארתי מאחוריי את כל זה. אפילו רדיו לא הדלקתי, כי זה היה בשבילי יותר מדי. השיר של יהודית רביץ “לבד על הגג שבתות וחגים” מכניס את כולם לדיכאון, ואילו אני הפכתי אותו למושא חיי.

כך התנהלתי במשך חמש-עשרה שנה כמעט.

ואחר כך התחתנתי (שוב) ונולדו לי (עוד) ילדים, שבתחילה היו מן הסתם תינוקות, ואני לא זוכרת מתי לאחרונה זכיתי בשקט של לבד.

עד השבוע הזה, של משחקי הטניס של הפדרציה באילת. ובעלי – שירד על ברכיו בתחנונים –  קיבל “פס” של ארבעה ימים כדי להזיז את הראש שמאלה וימינה במעקב צמוד אחר מעוף כדור הטניס וגם לשהות במלון ספורט עם ארוחות שחיתות יחד עם בנו הבכור אלמוג.

שקט.

מאתמול אני בשתיקה כפייתית – פשוט כי אין לי עם מי לדבר. אני מקווה שלא אתדרדר עד כדי דיבור עם איזו שכנה בבניין. תחזיקו לי אצבעות…

ביום המחרת עשיתי רשימה של דברים חיוביים שעולים מהעניין:

אף אחד לא משך לי את השמיכה בלילה, וישנתי באלכסון.

הבוקר שלי התחיל בשעה 7, ולא עם הנץ של בעלי בשעה 5.

אין צורך לבשל, רבותיי! כי רק אני כאן (הילדים אוכלים בצהרון של בית הספר).

אין מי שדורך לי על הרצפה הרטובה באמצע הספונג’ה.

אין כלים בכיור והבית מסודר (ואני תמיד חשבתי שהבלגן בגלל הילדים).

אין שאריות של הדודאים והפרברים במערכת של הרכב שלי.

אין מי שפותח חלונות רחבים, ללא רחמים, באמצע סופת שלגים.

רגע, אני יכולה להתרגל לזה…

הילדים, לעומת זאת, ממש בדיכאון. וכשראינו אותו בשידורים החיים בטלוויזיה – זה רק החמיר. עד כדי כך זה החמיר, ששיחקתי איתם “מונופול” ו”זיכרון” ברצף. כששאלתי בארוחת הערב מי רוצה לאכול “קורנפלקס כמו של אבא” (שזה דליפקאן), חזרנו לנקודת ההתחלה של הדיכאון.

למחרת הספקתי הכול במהירות שיא כי לא היה מה לסדר, ואז נוצר לי ואקום של 8 שעות שקט.

חיפשתי בתוכי את האחת שרצתה תמיד שקט, ומצאתי במקומה אור. גיליתי שהייתי בשקט הזה שלא מתוך צורך אלא מתוך בחירה, כמו במדיטציה.

ביום השלישי כבר נהיה לי יותר מדי שקט, אז הבאתי לכל ילד חבר כדי שהבית יתמלא בהמולה.

במוצ”ש התברר שבעלי – שטס לאילת משדה דב והשאיר שם את הרכב שלו – נחת בנתב”ג להפתעת כולם, ובמיוחד עצמו. רק לבעלי זה יכול לקרות. כבר התחלתי לחשוב שהיקום מסדר לי מצבים טבעיים כדי שיהיה לי על מה לכתוב לכם… אבל למה על חשבון בעלי???

באישון לילה, אחרי נסיעת קרקע-קרקע רבה, הוא חזר אל חיק משפחתנו.

בלילה נרדמתי לקול נחירות מוכר, נאבקתי על חום השמיכה הזוגית, וכשקיבלתי ממנו באמצע הלילה מרפק בצלעות בטעות, נזכרתי מה היה המרכיב הנוסף ששכחתי להכניס לרשימת הדברים החיוביים שקרו לי בזמן האמת והשקט.

לחיי זוגיות טובה ואושר משפחתי.

כתבה: מיכל בוקר – שרגני עבור האתר “צחוקו של יום”

כל הזכויות שמורות©

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Comment moderation is enabled. Your comment may take some time to appear.