077-2341504
argaman@netvision.net.il

את רישיון הנהיגה שלי הוצאתי עוד כשהייתי חברה של בעלי הראשון. הוא היה נהג מרוצים תחביבי עד מקצועי, ולימד אותי את כל כללי הטיסה. הוא הרס את רכבו החדש הראשון והשני על מסלול מרוצים מאולתר בשדה התעופה הסגור של עפולה (כן, יש כזה). ילד שמנת עם אוטו בצורת כפית בפה.

אחרי שהוצאתי רישיון הוא הכריז

“ועכשיו  – אני אלמד אותך לנהוג.

תמחקי מהזיכרון שלך את כל מה שלמדת אצל המורה עד היום”.

וכך עשיתי.

אז מה מצפים ממני כל שוטרי התנועה במרחב?

השיעור הראשון היה איך להתחמק מבורות בכביש (כי זה הורס לו את הרכב הספורטיבי המאוד נמוך, המוקף בספויילרים שפופי קומה).זה היה שיעור ששירת את האינטרסים של המורה אבל מועיל עד היום. כיום אני מעדיפה להיכנס ברכב הבא ממול והעיקר שלא להיכנס לתוך הבור.

אחרי השיעור הראשון והחשוב הזה הוא קנה לי את הרכב הראשון – חיפושית חלודה עם גג נפתח שנשאר תמיד פתוח כי אין סוגר מתאים לגג כל כך ישן בכל ארץ ישראל (ותאמינו לי שהוא חיפש) וגם כי אין מה לגנוב. רכב עם שנת לידה כמו שלי, רכב אספנות.

אתם יודעים, שלחיפושית שאין לו מנוע מקדימה, וכשעולים לו הטורים אז פותחים את תא המטען ומושכים את המצערת כדי שזה יירגע.

ממני ציפו לנהוג בזה – אחרי כמה שיעורי נהיגה ברכב חדיש ביותר. בלתי אפשרי.

רק כדי שתמצאו את ההבדלים, ההגה של החיפושית היה כמו של אוטובוס, חישוק הולה-הופ בגודל הקבינה של הרכב. ועוד, מתחת להגה הזה נחשף חלל גדול של אין-כלום. זה מרגיש כאילו הרגליים שלי יכולות ללכת לאיבוד במדבר עד שתגענה בדוושות, שגם, נראו כמו שלושה ווי-קרס תלויים בחלל האבסטרקטי של מתחם “מתחת להגה”.

אם ברכב של מורה הנהיגה הרשמי שלי היה לוח מחוונים, בחיפושית הזו היה שעון אחד גדול וברור שרק אם דפקת עליו עם האצבע, הוא התעורר לעבודתו. ואם ברכב של המורה היה רדיו, כאן היתה רק בדיחה על הרדיו.

ואם שם היה איתות, כאן היה רק רצון לאותת.

על המזגן כמובן שרק חלמנו אבל בגלל הגג היו הרבה כיווני אוויר.

והצופר, הצופר היה מתג קטנטן שהוציא קול של תרנגולת מחרחרת רגע לפני יום כיפור. למדתי ברגעים קשים שרק התרנגולת הזאת יכלה להציל אותי מכל מיני מצבים בהם לא יכולתי לאותת לדוגמה. נהגתי עם יד אחת ובשניה נופפתי לעוברים ולשבים שיזוזו כדי שאוכל לעבור בזמן.

עוד שכחתי להזכיר את המושב של הנהג, שגם הוא נרכש ב”אגד” והיה קפיצי במיוחד. בדיעבד התברר שאחיזת ההגה בשתי הידיים בזמן סיבוב יכולה למנוע את המעוף שלי אל מחוץ לרכב. אז איך אני אנופף בידיים???

ולמרות הכל, אהבנו את החיפושית “החדשה” שלנו, אז צבענו אותה בתכלת דרדסים, ורצינו להחליף את הגג שלה לגג לבן וחדש כדי להשלים את התמונה. הגג המקורי שתמיד היה פתוח, היה מקופל כאקורדיון לאחור, וכך, יום אחד בעודי נוסעת ברייס בעליות של טבריה, נפתח הגג לגמרי ונגרר אחרי ה”רכב” כמו שובל של שמלת כלה.

לא מכובד בעליל. כמו כן בגלל משקלו הרב, לא יכולתי להרים את הגג בעצמי, וכל שנותר לי לעשות זה לעצור בצד ולבכות.

להזכירכם, לא היו אז טלפונים ניידים.

כך גם גיליתי באותו יום שגשם רב יכול להתנקז ברכב הזה, ללא מוצא. למחרת יצאתי לרכיבה היומית ברכב במגפיים ומעיל פלסטיק. ישבתי על כסא רטוב ורגלי משתכשכות בשלולית פנימית.

החיים היפים.

עכשיו כבר לא היתה לנו ברירה, היינו חייבים להגן על עצמנו ועל שערנו מפני החורף שכבר בא. היה רק מקום אחד בארץ שעושה עבודת רפדות כזו מיוחדת של דרדסים, בנצרת (לא עלית). וגם את זה עברתי בשלום.

גם אחרי שהחליפו את הגג, הסוגר הימני שלו לא היה משהו. בעת האצה מקסימלית ל- 50 קמ”ש, הגג היה מתרומם וצינה עזה היתה פורצת פנימה. פעם העזתי לנסוע עם אחותי מיה עד תל-אביב בחיפושית הזו. כל הדרך היא החזיקה את הסוגר בידיה הקטנות, ומאחר ומשקל גופה לא היה שקול כנגד הרוח, מידי פעם היא התרוממה עם הגג ונפרשה. קשרתי לה את הרגליים לקלאץ’ כמשנה זהירות. למרות שיצאנו חזרה לכיוון טבריה באותו יום, הגענו אחרי שבוע (כי הרוח לא היתה לצדנו). יצאנו מהאוטו מותשות, קפואות, עם רעמת שיער שלא נראתה בעיר טבריה כבר הרבה זמן, אבל עם הרבה חום בלב מהצחוק ההיסטרי שפקד אותנו.

לא תאמינו, אבל בתי מורן הקטנה שגדלה, ירשה את הגנים של אבא שלה, גם בגובה וגם בדרישה למכוניות מוזרות עם גג נפתח. הרכב הראשון שלה היה גולף שנת 1993, בצבע לילך מטאלי, עם גג שחור נפתח. מהדורה מודרני אוטומטית לסבתא דרדסה.

התפוח לא נפל רחוק מהעץ.

 

כל הזכויות שמורות©

למיכל בוקר

 

תגובה אחת ל- בלדה לחיפושית

  • ענקקק…ראוי לפירסום כטור בדפי העיתון היבשושי שלנו…כדי שנתחיל את הבוקר עם חיוך…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Comment moderation is enabled. Your comment may take some time to appear.